מעשה בבן מלך, שהיה הראשון והאחרון לבניו של המלך. בכל יום ויום היה דורש המלך בשלומו ומבקש שיביאוהו לסעוד משולחנו והיה בא עימו בדברים. יום אחד נתכף בן המלך עצבות גדולה מאוד והיה בוכה דמעות רבות ושנים הרבה. המלך נעצב מאוד לראות כך את בנו והיה מזמן חכמים רבים מכל העולם לממלכתו שישמחו את בנו והיה מבטיח הרים של זהב למי שיעודד את נפשו. וכך באו בזה אחר זה כל חכמי העולם אל הממלכה ולא שמח בן המלך. היו יושבים עימו ומספרים לו רזי עולם ולא נח ליבו. היו רוקחים לו תרופות ומלחשים לחשים ומוסרים לו סודות ופותרים חידות על הכוכבים, הירח והשמש, על טבע האדם והעולם, היו דורשים ודורשים ולא התעודד בן המלח, רק נרדם.

אֵילו סימונים היית חורטת על קיר המחילה כדי למנות יום ועוד יום ועוד לילה. מטורטרת, חסרת שינה, צונחת על המרצפות, שקטה מאוד. באיזה סמל היית בוחרת לאותת מעבר נוסף בין ירח מתמלא לירח מתחסר. לזכור שישנה מעלייך שמש בלתי נראית ושעדיין אדמה חופפת אדמה. ואולי מוטב לשאול את השאלה שבאמת מקננת בראשך: איזה טקסט היית מדקלמת לעצמך כדי לא לאבד שפיות, כדי לזכור שפעם ידעת למסור את נפשך על התורה, לחקוק צורות של אותיות, לדבוק במילות סוד. פעם הרי ידעת ללמוד וידעת ללמד. אהבת ללמוד וללמד. בלהט ארוטי, מתנשף, בלתי מתפשר. אולי דרשה מהזוהר? משהו מפעים במיוחד (למשל: כי האדם נברא לטוב ונותנים לו זמן להתגלגל לשלימות הטוב. למשל: שם ה' פירושו מרכבה פירושו ארבע רוחות מחוברות בנשיקה; למשל: כולנו איברים זה בזה, או סוד הקורבן, או זה שבתוך הקללות הקשות ביותר מסתתרת הנחמה הכי גדולה

זה היה ביום חורפי באשקלון אחרי ההפגזות הכבדות של מלחמת עזה. בפינת רחובות במרכז העיר התיישב אריה גדול והייתה מהומה רבה. בדיוק הייתי עם תפילין עלי, אז לא היה בי פחד וניגשתי אליו. אמרתי "מה לך פה?". שאג. אמרתי "בוא איתי". בא. נכנסנו לרחוב צדדי, אמרתי לו "אתה לא מתבייש? אתה בא לפה ומטיל אימה על בני אדם?" אמר לי "באתי לדרוש אלוהים". אמרתי לו "מה יועילו השאגות שלך שרק מפחידות אנשים, תחזור מאיפה באת". אמר לי "בשאגה שלי גנוזה מחאה גדולה על שפיכות דמים, על כך שאני חייב לטרוף איילות כדי לחיות, נמאס לי לרצוח, אבל הטבע תלוי במצבו של האדם ומצבו של האדם תלוי במצבם של ישראל, לכן באתי".