היצירות הספרותית במדור פתוחות לחשבון נפש, חשיבה סימבוליסטית, למבנים חדשים של פנטזיה וריאליזם, התמקמות בחולף בזהותי, עכשוויות, תוך כדי משחק מתמיד עם מטעני זהות ומיתוס יחד עם חתירה מתמדת לצורות חדשות, מקסידה עד משל, דרך ספירת מלאי.
כּרים שמאס התכופף כדי להוציא את המזוודה מתא המטען של מונית המרצדס השחורה שהורידה אותו בשדה התעופה של ביירות בדרכו חזרה למונפלייה. השעון הראה חמש וחצי בבוקר, והשחר של ביירות נצבע בחשיכה ואבק. יום האתמול היה גשום. עונת החורף הבירותי הגיעה, נישאת על קולות רעמים, אשר התערבבו לסרוגין עם רעש הפגזים ששוטטו בעיר ללא הפסקה.
כל מעשה נראה לו כמו אבר חיים שנבצע, אך אילו נמנע מעשות, היה מחל לראות החיים כאילו היו נטולי איברים, גוש מבוקע ושדוד שחיסרונותיו המקריים הם פרי זה שכבר נידון לעשות בהם. כך או כך אפוא היה נמצא גורע מחייו, אולם היה ממשיך לעשות בהם בכל זאת כי תמונת הגוש המבוקע הייתה בלתי נסבלת יותר מכל. בעשייה יכול היה להיות רק הגורע ולא הנגרע, הפועל ולא הדבר, ובמובן זה לראות עצמו כבר מרוקן לגמרי, הד של חייו האטומים והסתומים. היה ממשיך לעכל עצמו, ובסתר גם דימה עצמו מרוקן אותו גוש חיים ליסודו, עד שלא הייתה נותרת אלא ההחסרה מן הריק עצמו, ואותה החסרה עצמית הייתה הזכר היחיד לחייו, הנקמה המושלמת במי שעשה שיהיה בו מן הדבר. בכל מעשה נמצא זרע של אותה נקמה אכזרית, אותו היפוך דמוני של מי שעשה אותו – הוא היה המפחית והמחסיר, המחלק, המחטט והמחורר. אך בכל שלילה שכזו בה בעת נתוודע כמה נקמתו עלובה, כמה דלה היא לעומת הרוע של מי שעשותו, מי שהוא לעולם לא יוכל להתעלות לגבהיו, מי שיש בכוחו לעשות דבר הגורע מן עצמו. וכך היה נמצא מתייחד איתו, הורס ומניה וביה מפרה את שיצרו, עובד את מי שדן אותו להיות אותה רוח אוטו־קניבלית וגחמנית הנכשלת לבלי קץ להקים קרקע להתעכלותה הבזויה. לקרקע הזו, לא העז לייחל, משום שאז באמת היה נכנע להיותו דבר, דבר הנשען על דבר כמו כל יתר הדברים. אולם הדבר, כך נראה לו לפעמים, לפחות עומד לעצמו. אין הוא מתמיד בקיומו אלא מסרב לגרוע מעצמו. הוא מתעקש על היותו דבר, כפי שאכן הובטח לו. הוא ממתין, ובאורך הרוח שלו יש דבר־מה על־טבעי: אין דבר אחר שבכוחו לגזול ממנו את המתנתו הנצחית, את מסירותו המלאה להבטחה שהינו. רק הנצח מסוגל לצלוח את הגובה שמציבה ההבטחה, ורק באמצעותו יכול הדבר להיות דבר: הדבריות שלו מצויה בכוחו להמתין לאין־קץ להיעשותו דבר. לעומת הדבר הוא כבר נראה לעצמו כעת חלש ורפה, דבק בהד פעולתו הנעלם מיד עם היוולדו, מצטמק לאותה נקודה חסרת מימדים, רק שעכשיו כבר אין בה אף זיו נקמה או שמחה לאיד. כמו כוכב נופל הוא קד בפני יוצרו ונכחד.
מעשה בבן מלך, שהיה הראשון והאחרון לבניו של המלך. בכל יום ויום היה דורש המלך בשלומו ומבקש שיביאוהו לסעוד משולחנו והיה בא עימו בדברים. יום אחד נתכף בן המלך עצבות גדולה מאוד והיה בוכה דמעות רבות ושנים הרבה. המלך נעצב מאוד לראות כך את בנו והיה מזמן חכמים רבים מכל העולם לממלכתו שישמחו את בנו והיה מבטיח הרים של זהב למי שיעודד את נפשו. וכך באו בזה אחר זה כל חכמי העולם אל הממלכה ולא שמח בן המלך. היו יושבים עימו ומספרים לו רזי עולם ולא נח ליבו. היו רוקחים לו תרופות ומלחשים לחשים ומוסרים לו סודות ופותרים חידות על הכוכבים, הירח והשמש, על טבע האדם והעולם, היו דורשים ודורשים ולא התעודד בן המלח, רק נרדם.
אֵילו סימונים היית חורטת על קיר המחילה כדי למנות יום ועוד יום ועוד לילה. מטורטרת, חסרת שינה, צונחת על המרצפות, שקטה מאוד. באיזה סמל היית בוחרת לאותת מעבר נוסף בין ירח מתמלא לירח מתחסר. לזכור שישנה מעלייך שמש בלתי נראית ושעדיין אדמה חופפת אדמה. ואולי מוטב לשאול את השאלה שבאמת מקננת בראשך: איזה טקסט היית מדקלמת לעצמך כדי לא לאבד שפיות, כדי לזכור שפעם ידעת למסור את נפשך על התורה, לחקוק צורות של אותיות, לדבוק במילות סוד. פעם הרי ידעת ללמוד וידעת ללמד. אהבת ללמוד וללמד. בלהט ארוטי, מתנשף, בלתי מתפשר. אולי דרשה מהזוהר? משהו מפעים במיוחד (למשל: כי האדם נברא לטוב ונותנים לו זמן להתגלגל לשלימות הטוב. למשל: שם ה' פירושו מרכבה פירושו ארבע רוחות מחוברות בנשיקה; למשל: כולנו איברים זה בזה, או סוד הקורבן, או זה שבתוך הקללות הקשות ביותר מסתתרת הנחמה הכי גדולה
זה היה ביום חורפי באשקלון אחרי ההפגזות הכבדות של מלחמת עזה. בפינת רחובות במרכז העיר התיישב אריה גדול והייתה מהומה רבה. בדיוק הייתי עם תפילין עלי, אז לא היה בי פחד וניגשתי אליו. אמרתי "מה לך פה?". שאג. אמרתי "בוא איתי". בא. נכנסנו לרחוב צדדי, אמרתי לו "אתה לא מתבייש? אתה בא לפה ומטיל אימה על בני אדם?" אמר לי "באתי לדרוש אלוהים". אמרתי לו "מה יועילו השאגות שלך שרק מפחידות אנשים, תחזור מאיפה באת". אמר לי "בשאגה שלי גנוזה מחאה גדולה על שפיכות דמים, על כך שאני חייב לטרוף איילות כדי לחיות, נמאס לי לרצוח, אבל הטבע תלוי במצבו של האדם ומצבו של האדם תלוי במצבם של ישראל, לכן באתי".
יש אנשים שיש להם תפקיד חשוב פה בעולם. הם באו לעשות משהו. דחוף להם לעשות משהו. לחלקם דחוף לעשות בשביל עצמם ולחלקם בשביל אחרים. חלקם אדונים וחלקם משרתים. חלקם אדונים שמשרתים וחלקם משרתים שהם מלכים. עד גיל ארבעים חשבתי שאני כזאת. רצה ולא בטוחה אם אני מלכה שמשרתת או משרתת שהיא מלכה. אבל יש סוג נוסף של אנשים. הם באו בשביל להיפגש. לו היינו מודדים את חייהם, לא היינו מודדים אותם בשנים אלא במספר המפגשים שקיימו. טקסי המעבר היו כוללים מפגשים עם אנשים מסוג חדש, והאתגר היה טיב המפגש והחידוש שבא לעולם. מי שרוצה יכול לקרוא לזה שיעור. אדם ניכר בשיעורים שעבר. כל מפגש ישנו בו. בהילוכו. בדיבורו. בעורו ובאורו.
בסוף הקיץ מת אבינו ממחלה ארורה והובא למנוחות באישון לילה. קהל רב התאסף מבעוד מועד מתחת לביתו בעיר קטנה ללוות אותו בדרכו האחרונה. באור הנגרע והולך המתינו המלווים ליציאת מסע הלוויה. דומם הביטו כה וכה, גמלו למכרים במנוד ראש עגמומי. מנו בליבם מי נוכח, מי נפקד-עד. "יעברו הילדים של הנפטר וילכו אחרי מיטתו", נשמע הכרוז. ים הגברים העבדקנים נחצה לשניים ועדת בנותיו ובניו של האב, עברה בחרבה. "הנה הבכורה שעזבה את הדרך", שמעתי מלחשים-מנקרים בגבי בלכתי ראשונה אל מאחורי המיטה.
המצב הלך ונהיה מוזר יותר ויותר, בגלל העובדה שהטבח התחיל בשמחת תורה, ושהיה זה חמישים שנה בדיוק לאחר מלחמת יום הכיפורים, עלתה וגאתה התחושה שהחגים נדבקו זה לזה. ה"אחרי החגים" שהיה אמור להגיע בעצם איחר לבוא, ובתוך תקופת הלחימה כבר חגגו את הנוביגוד ואת חנוכה. הראשונים לשים לב לתופעות המוזרות היו דווקא הילדים הרכים. הבעיה, שכמו תמיד, הם הראשונים להרגיש אולם הם האחרונים שיכולים לבטא את המצוקה. כך גדשו הפורומים השונים בשאלות דוגמת "הילד שלי צורח במשך כמה שעות ביום, מה לעשות?" אולם ההורים האשמים תמידית לא חשבו שמדובר בתופעה רחבה וחריגה. בבתים של הילדים ובכל הסביבה שלהם נדמה כי קפא הזמן על שעון שמחת תורה השביעי לעשירי. החגים מעולם לא עברו וקישוטי הסוכות לא הורדו. החגים האחרים פרצו ללוח השנה באופן דיס הרמוני ולא מובן. הם הפסיקו לשמש נקודות ציון בזמן או הפוגה מן השגרה, אלא הפכו לסמן נוסף לסמיכות של הזמן סביבם. המקום היחיד בו נתנו מקום נפרד לכל זמן וזמן היה בגני הילדים, ונדמה שהם הרגישו שהפדגוגיה התעשייתית של הגנים היתה מקום בטוח. ההורים היו אובדי עצות כי הגננות אמרו להם מדי יום ביומו "הוא התנהל מקסים" אך בבתים היה אסון. הילדים היו צמאים לסגור את החגים, להצליח להעביר דף ביומן. את השאר זה לא הטריד, למעשה, אף אחד לא שם לב לזמן הסמיך.